בופור

סרטו של יוסף סידר ("ההסדר", "מדורת השבט"), המבוסס על ספרו של רון לשם "אם יש גן עדן", זוכה פרס ספיר לשנת 2006. במובלעת קטנה, כלוב מבודד בלב ארץ אויב, בחצר מבצר צלבני מושלג שכבר אלף שנים נערים מתים למרגלותיו, עמד מוצב "בופור". הוא היה לסמל המלחמה הישראלית השנויה ביותר במחלוקת, סמל השליטה הישראלית בלבנון, אבל גם מיתוס הגבורה עליו גדלו דורות, ולמענו מסרו את חייהם. שם על ההר, מעל טבעת עננים, בניתוק מוחלט מכל עולם מוכר, חיה ובעטה מדינת ילדים-חיילים שכזו, הזויה, עם חוקים משלה, שהפחד שולט בה, אבל גם התמימות והאושר הנערי. כך, עד ל-24 במאי 2000. בלילה ההוא הושמד המוצב, פוצץ באמצעות אלף מוקשים. תחת אורה של הלהבה האדירה נסוג הצבא הישראלי, תמו שנות הכיבוש. בגיל 22 נרשם לירז ליברטי, גיבור הסרט, בדפי ההיסטוריה כמפקדו האחרון של המוצב המיתולוגי. הוא כיבה את האורות על ההר, ונטש אותו, את המקום עליו הגן במחיר חיי חבריו. הסרט "בופור" נכתב על בסיס אירועים אמיתיים. זהו סיפור הישרדותה של קבוצת הלוחמים הקטנה שאיישה את המוצב בחודשיו האחרונים. בבית, מאחור, מדינה שלמה דרשה לצאת משם, אמרה שהם מתים לחינם, זעקה והפגינה. המפקדים הבהירו לחיילים שתפקידם להישאר בחיים, זה הכל, כי המורל הלאומי "לא יכול להרשות לעצמו הרוגים כרגע", אבל הם – המשיכו ליפול, נפגעו מטילים ומפצצות מרגמה, וגם ניסו לנהל שיגרה בינתיים, מול נוף גן העדן ומראות הגהנום. וניסו להבין. זהו לא סיפור של מלחמה, אלא של נסיגה. זהו סיפור בלי אויב, אבל עם ישות אמורפית שמטילה פצצות מהשמיים בשעה שחיילים צעירים חייבים להמשיך ולמלא את המשימה שלהם עד הדקות האחרונות על פסגת ההר. אמנם הסרט מביא תיאור מדויק של האירועים שהתרחשו בבופור בחודשים שלפני הניסגה, אבל באותו הזמן "בופור" הוא גם סיפורו של כל קרב, בכל מלחמה: זהו סיפורם של בחורים צעירים הנדרשים להקריב את חייהם בשמירה על הר שתוך זמן קצר ייאבד כל חשיבות. וזה גם סיפור על פחד. פחד מדבק, ממכר ומוחשי. אותו פחד שלירז בחיים לא הרשה לעצמו לקרוא לו בשם.